"כל הילדים הולכים בסוף, אז למה לטפל בעצם?"
אני שומעת לאחרונה את המשפט הזה מהרבה כיוונים. גננות, סבתות, הורים... אפילו השכנה מלמעלה יכולה לזרוק לאויר "גם הבן שלי בגיל שנה וחצי עוד לא הלך ותראו אותו היום שחקן כדורסל" :)
אז נכון, בסופו של דבר רוב הילדים ילכו וידברו. שימו לב ששיניתי את
המילה "כל" למילה "רוב". לצערנו בעולם הטיפולי אנחנו מכירים
גם את הילדים שלא הולכים בסוף או לא מדברים בסוף. לא נאמר כדי להלחיץ אלא כדי
להעלות את המודעות לאוכלוסיות בעולמנו שלא נמצאות במרוץ החיים ה"רגיל"
של רובנו...
רגע לפני שאקפוץ למים אספר שהתמונה המצורפת לכתבה היא הבת הפרטית שלי
שנועדה בעיקר להסב את תשומת ליבכם :) אבל כן חשוב לי לומר מילה
מהכובע האמהי... מאוד השתדלתי שלא לאבחן אותה ולטפל בה ולהשאיר את כובע
הפיזיותרפיסטית בעבודה. אבל כן, היו שלבים שהרגשתי שהיא צריכה עזרה ושמחתי שיש לי
את הכלים לעזור לה. סתם שתדעו, שכל אחד צריך עזרה קטנה לפעמים...
כמה סיבות למה בכל זאת לטפל בילד שכן ילך/יתגלגל/יתיישב בסוף?
עצמאות עצמאות עצמאות. כולנו שואפים ומתאמצים לתת לילדים שלנו עצמאות
בכל גיל ובכל שלב – היכולת להתנהל בעולם בכוחות עצמם. כדי שתינוק/פעוט יוכל להתקדם
לעבר עצמאות הוא צריך להבין שהוא יכול להשפיע על העולם ו"להשתתף" בו (participation בעגה המקצועית) – להושיט יד לקחת צעצוע,
להתגלגל מהגב לבטן כדי לראות את העולם מכיוון אחר, לזחול כדי להתקדם בחלל, להתיישב
כדי לראות הכל מנקודת מבט גבוהה יותר ולאכול בשולחן עם כולם. ככל שממשיכים לגילאים
מאוחרים יותר, יש גם יותר הסברים למה ההתקדמות היא משמעותית יותר. כשאין חוויה של
יכולות אלה תחושת המסוגלות יורדת ואיתה פוחתים הניסיונות החוזרים להגיע לעצמאות.
סיבה נוספת, שקשורה בקודמת כמובן, היא הפן הרגשי. כן כן, אי אפשר
להפריד תנועה מרגש. דמיינו פעוט בן שנה וחצי שעדיין לא הולך ואיתו בגן רוב בני
גילו כבר הולכים (על אותו משקל תינוק שעדיין לא זוחל/מתיישב במועד וכדומה). אנחנו
לא באמת יכולים לדעת אבל אפשר לשער על מה ואיך זה משפיע הלאה מהכיוון הרגשי.
אני עדה לא פעם לדיון בין הגננת להורים באיזה קבוצה למקם את אותו
הפעוט. האם להשאיר אותו עם הזוחלים או לאפשר לו להיות בקבוצה עם בני גילו ההולכים?
מצד אחד להיות עם זוחלים כמוהו נשמע הגיוני (כולם כביכול באותו השלב ולא
"ילכו מעליו"), אך מה עם חשיפה למשחקים/פעילויות תואמי גיל? למידה
ע"י חיקוי מבני גילו בהקשר תנועתי, תקשורתי ורגשי? זאת סיטואציה מורכבת לכולם
ואפשר למנוע אותה, אז למה לא?
מילה על התערבות מוקדמת. היום אנחנו יודעים שהמוח בגילאים הקטנים הוא
פלסטיסי (גמיש). מה זה אומר? שהיכולת של תינוק ללמוד תנועה חדשה/ שפה/ התנהגות היא
מדהימה והיכולת שלנו להשפיע על ההתפתחות שלו עולה ככל שההתערבות היא מוקדמת. אז במקום
לגרור קושי שאנחנו רואים בהווה, נשאף לצמצם את הפער ולא ליצור תגובת שרשרת שלילית
שיהיה קשה יותר להשפיע עליה בגיל המאוחר.
המילה טיפול מתקשרת אצל רבים לתהליך ארוך טווח הדורש השקעה ופניות,
אולי מלווה גם במחשבות על כאב או טראומה לילד שלי. פה חשוב לי להדגיש שטיפול פיזיותרפיה
התפתחותי יכול להתחיל, להיגמר ולהיות אפקטיבי גם בשניים-שלושה מפגשי הדרכה שהילד
יחווה כזמן איכות עם ההורים תוך משחק וכיף ללא בכי או כאב. הוא יכול להיות גם
ממושך יותר אבל תמיד עם שיח פתוח ותאום ציפיות.
כמו כן, טיפול טוב יהיה לרוב טיפול בו ניתנת הדרכה וכלים להורים ליישם
את הדגשים בבית בתוך שגרת היומיום. לפעמים רק תשומת לב למשהו רוטיני שעושים בדרך
אחרת ממה שרגילים יכול לשנות פלאים את התקדמות הילד מבלי להקדיש זמן ואנרגיה ל"תרגול".
מה שעוד חשוב לי לציין הוא שיש לי כאשת מקצוע את מידת ההוגנות כדי
להרגיע במידה ובאמת לא צריך טיפול ולהציע את כל האופציות לפי המקרה הספציפי שלכם (הדרכה
חד פעמית, טיפול קצר/ארוך טווח, מעקב אחת לכמה זמן) ולא "לדחוף" טיפול
מיותר, כשאתם ההורים בוחרים בסוף מה נכון לילד שלכם ולכם כמשפחה.
ומילה לסיום, משפט שרץ הרבה לאחרונה ואולי אקדיש לו כתבה נפרדת
בהמשך... "דעו מי מטפל בילד שלכם". מקצועות הפרא רפואה הינם מקצועות
שנלמדים באוניברסיטאות ומכללות מורשות במשך ארבע שנים אקדמיות, אנחנו מחוייבים
לעבור מבחן ממשלתי של משרד הבריאות לקבלת רישוי לעסוק במקצוע טיפולי ועוברים
קורסים post graduate כל הזמן כדי להיות
מעודכנים ולשכלל את היכולות הטיפוליות שלנו. יש כאלה שלא עושים גם חצי מזה ויקפצו
על האפשרות לטפל בילדים שלכם, זה המקום להיות בררנים ולבחור נכון. בקשו לראות
תעודה, שאלו שאלות ואל תהיו שאננים.
מתלבטים אם יש או אין צורך בטיפול? מוזמנים להיעזר בי למענה על השאלה ולהרים טלפון.
שלכם,
יערה.